כשהייתי ילדה היה לי מה לומר על כל דבר. לא שתקתי, ילדה דעתנית מאוד, חזקה ולא מותאמת משהו. לא מותאמת לגיל, בוגרת, חריפה מאוד ומאוד ישירה. אני זוכרת את ימי שישי, כשחברים של ההורים שלי היו יושבים איתם בסלון ואני לא הייתי מצליחה לישון. הייתי נכנסת כל כמה רגעים לסלון ומנסה לחטוף שיחה עם המבוגרים. זוכרת את התגובה של ההורים שלי. מצד אחד מנסים לשלוח לי אותי למיטה ויחד עם זה מתפעלים מהבת שלהם. “את לא יכולה להיות כאן” הם היו אומרים לי, ואני הייתי כועסת והולכת לחדר שלי ולא מבינה למה. אני זוכרת שההתנהגות שלי הכעיסה מורים, חברים, את כולם. התחושה שלי הייתה שהסביבה לא יכולה להכיל אותי והתפתחה לה תחושת זרות והקצנה.
המסרים שקיבלתי היו שאני צריכה להתמתן, לדבר יותר בשקט, לבלוט פחות, לשמור את הרעיונות שלי לעצמי. שילדה לא יכולה להיות כל כך חזקה, וכדאי שאהיה יותר עדינה. תמיד הרגשתי את העוצמה שבי, אבל המסר היה שצריך להתחשב באחרים, שהבולטות שלי לא תפגע בהם. הרגשתי שאני קשה לעיכול.
כבר בגיל צעיר התחלתי ללכת על ביצים. הפנמתי את המסר והלכתי והתרחקתי מהילדה הפראית העוצמתית, אבל היא לא עזבה אותי, רק נדחקה הצידה. שלטתי בה, הייתי מסמנת לה אם ומתי אפשר להופיע. בחרתי עבורה את העיתוי, הפעלתי אותה כמו בובה. אני המותאמת הייתי בוגרת ואחראית, זו שמבקשת להתעכל, להיות שייכת ומדחיקה את ילדת האש.
התנהלתי עם שני חלקים בתוכי, פיצול בין שתי ישויות שמתקיימות אחת במקום השנייה. היה בי החלק שכלל תחושה של עוצמה, כוח, להיטות ואנרגיה חזקה, חלק שהיה בו צורך בבולטות ובהנהגה, וחלק אחר שמבקש שייכות, להיות שייך בתוך מסגרת, כזה שמחייב מתינות והחלשה של העוצמה.
כשגדלתי חיפשתי את החיבור בין החלקים, את הסנכרון. ביקשתי להרגיש חלק ללא צורך לכבות את האש, בלי להחליש. לא רציתי לוותר על האש של הילדה. היא שלי לתמיד. הבנתי שזה הצורך שלי – בולטות ונוכחות מאוד חזקה. רציתי לאחוז את האש מבלי לרסן או לכבות אותה. אני זוכרת את הסיטואציות, בעמידה מול קהל, שם הופעתי עם האש. זוכרת אותי מתנצלת בפניהם, מרגישה לא נוח, מקווה שזה לא חזק מידי. עם הזמן ראיתי עד כמה יש לאש הזו מקום ותפקיד. הבנתי את המשמעות האדירה שיש לה, ואיך היא נותנת לי את השייכות שביקשתי. החיבוק שקיבלתי איפשר לי לחבק באהבה את הילדה הפראית, הסוררת ,ילדת האש.
וככה לאט לאט החזרתי את האש הזו אלי. יצרתי לה חדר נפלא בתוכי. היא איתי הולכת בכל מקום, אין הסתרה, השלמתי איתה. אני אוהבת אותה. היא שלי.
היא הנוכחות שלי בעולם.
פעמים רבות אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לשלם בצורך אחד כדי לקבל מענה לאחר. אבל זה לא נכון. אין צורך לוותר. הגרעין שמתקיים בכל אחד ואחת מאיתנו, הוא שם כדי להישאר. הוא זה שמוביל אותנו, הוא זה שיוצר את מי שאנחנו.
אני מציעה שכל אחד מאתנו ייזכר בילד, בילדה שהיו, במה שלא התקבל, במה שהיה בנו ונדחק אל תוכנו, זהו הגרעין, המהות הנפלאה שלנו, וגם אם לעיתים שילמנו בהחלשה שלו, הוא לא ילך לשום מקום. אם ניתן לו מקום הוא יוביל אותנו למחוזות שאנחנו לא מדמיינים.
רוצה לדעת איך אותו חלק לוקח אותך קדימה ביזמות שלך?