פורטוגל – קצה היבשת, השער אל האוקיינוס, מדינה שחלק ניכר בתרבותה נובע מחשיבותו של הים ומתרבות הספנים, מגלי היבשות היוצאים אל הלא נודע. געגוע וציפייה היו ונשארו מרכיב בולט בחיי הפורטוגלים. געגוע לימים ולתקופה שבה הייתה פורטוגל מעצמה ימית ששלטה באיים וחלקים רבים ביבשות העולם, ימים של מלוכה ושלטון, עוצמה והשפעה. ימים שחלפו. פורטוגל הייתה ונשארה מדינה שבה החקלאות היא אחד ממקורות הפרנסה העיקריים אולם התהליך המוכר בכל העולם הישן, של מעבר אוכלוסיה מהכפר אל העיר יוצר תהליכים של שינוי דמוגרפי ותרבותי אשר מוביל גם את הצורך לחזור ולשמר מלאכות ותהליכים מסורתיים.

למה דרום פורטוגל ?

מרחב כפרי הנשען ברובו על חקלאות ותיירות. חלק גדול מאוכלוסיית פורטוגל עוסק בחקלאות – גידול ירקות, פירות (בעיקר גפנים ליין ולצימוקים), זיתים ואלוני שעם, ודיג. על כך גם נשענת התעשייה המקומית – עיבוד תוצרת חקלאית, יצור סרדינים, צימוקים, יין ושמן זית.

פורטוגל בכלל נמצאת היום בשלב מרתק של חיבור בין מה שהיה למה שיהיה. קהילות וכפרים שבהם ניתן לראות הנהגה צעירה לצד בעלי מלאכות עתיקות הפועלים כדי להמשיך את היופי שבפשטות וליצור חיבור בין ישן לחדש בין דורות ומסורות.