פשוט להיות אני

פעם בשבוע, כל יום שלישי אני ישנה אצל ההורים שלי.
לפני שאני באה אבא שלי מכין לי את הספה שאשן עליה. שכבות שכבות של שמיכות, כמו שהיה מכין לי את הסנדויצ'ים לבית ספר, בדיוק באותה שיטה. מלא שכבות, רק בלי החסה.
אני מגיעה אחרי יום עמוס בתל אביב, אמא שלי בפייסבוק, מתכתבת עם חברים מהכפר בארגנטינה, ואז אבא שלי חוזר מהמקהלה, מצויד בקלסר שלו עם כל התווים, ואמא שלי מתעניינת יותר במי מאשר מבמה. ואז הוא מרים גבה. ואח"כ עוד אחת.
ואני כבר כאן חונה כמו במזח עגינה ונכנסת עם המזוודה האדומה, שבה שמתי את כל מה שצריך כדי להרגיש בבית. נכנסת לבית שלי ועושה הכרות מחודשת של פעם בשבוע. בהתחלה זו הסביבה, הבית שאני מכירה בו כל פינה, כל גרגר כמעט.
מעבירה מבט מהיר לסקירת נתונים חדשים. אין. בודקת שהכל במקום שלו כולל כל התמונות על המקרר. כאן נראה שיש משהו חסר. לא ברור.
ואז פעם אחרי פעם אני מתחילה להרגיש את עצמי קטנה – גדולה. אני פוגשת משהו מפויס ורך אצלי. אבל יותר מהכל, מרגישה רק אותי, את מה שאני, אין עודפים, אין שכבות בלי תדמית.
ואז הולכת לישון על הספה עטופה בכל מה שתמיד היה שם בשבילי:
פינוקי התייחסות ואהבה
שמיכה רכה על הראש
ואני עפה אלי כל הלילה.

קמה בבוקר למשמע הצעדים שלהם. באים לבדוק אם נושמת, נעים סביבי במעגלים מלטפים.
כל פעם פוגשת 100 אחוז אותי .קפסולה כזו. תמצית.
בלי ביקורת, בלי שיפוט, בלי מה שעשיתי, הצלחתי, הרווחתי. בלי איפה שנכשלתי. שלא הלך לי בלי איפה שויתרתי.
בלי המאמצים, בלי יתרונות או חסרונות
בלי איפה התגברתי ואיפה לא
בלי הדו"ח המופק בקלות גדולה מידי עלי בידי אני.
בלי להתבונן בי, בלי להרגיש מי ומה אני .
רק פשוט להיות אני.

בבית הילדות שלי קורה הנס הזה, פעם אחרי פעם.
מול אהבה גדולה וקבלה מוחלטת של ההורים שלי אותי.
שם אני אני .
וזה עונג.
מפגש איתי כל שבוע.
ימי שלישי 20:00
בחסות ההורים שלי.
אז כן, יש כאן המלצה שלי
לכו לישון אצל ההורים שלכם.
ואם לא אפשרי אז אצל מי שמקבל אותכם ככה.
לכו למצוא את השליחים האלו
השליחים של ההורים
או שליחים של אהבה
אם אפשר פעם בשבוע
להיות הקפסולה שאני