אנוכיות מעסיקה אותי, יכול להיות שיש דבר כזה "אנוכיות בריאה" ? מה אתן אומרות?
בגיל מאוד צעיר מלמדים ומחנכים אותנו להתחשב, לגלות רגישות לצרכים של אחרים, להתייחס ולהיענות להם. לפעמים זה בא על חשבון היענות לצרכים שלנו. התחשבות היא כרטיס כניסה לחברה. ערך נעלה ומרכיב באישיות שלנו. המרכיב הזה הוא גם שעושה אותנו לטובות ונחמדות יותר, בזכותו אנו הופכות להיות לאמא מסורה, בת זוג טובה, בת נאמנה ועוד.
מה קורה כשאנחנו מתחשבות קודם בעצמנו? רוב הסיכויים שנרגיש אנוכיות, אגואיסוטיות ומרוכזות בעצמנו. אז יבוא גינוי שלנו על עצמנו וגם "נחטוף" גינוי חיצוני מחברים וקהילה.
מהי האנוכיות הזו?
ההגדרה נובעת מהמילה "אנוכי" – שזה "אני". ה"אני" בהגדרה הזו מקבל קונטקסט שלילי ומנוכר.
אם אני אנוכית, זה אומר שאני פועלת ממקום שלילי. ואז אם אני רואה רק את עצמי בלי לראות את הזולת אז זה אגואיזם, שהביטויים שלו משתנים בהקשרים של תרבות וסביבה.
אני חושבת שאני מתחילה להבין שיש לנו כאן עסק עם מינון וגם עם סדר פעולות מתקבל על הדעת.
כשמדובר חס וחלילה בסכנה, הסדר מובן מאליו. קודם כל הדאגה מופנית לאלה שאני אחראית לגורלם. מי לא מכיר את ההנחיה בתדריך הבטיחות בטיסות שמגדיר סדר פעולות שחייבים לבצע כדי להציל חיים. כאן זה ברור. תדאגי לעצמך תשימי מסיכה וככה תצילי חיים.
ברור שזאת לא אנוכיות זו אחריות. גילוי האחריות לילדים שלי עובר דרך דאגה לעצמי. אבל אותו סדר פעולות אינו לגיטימי כאשר לא מדובר בהישרדות אלא בשגרה רגילה ונוחה.
אז אנוכיות יכולה להיות ריכוז עצמי, כמו נרקיסיזם בריא אצל בני נוער, כשהם סה"כ זקוקים לו כדי להתפתח. לבדל את עצמם.
בליווי שלי עם נשים רבות, אמהות ברובן, אני רואה פעמים רבות את הצורך וההקשבה שלהן, המכוונת לתת מענה לסביבה לפני שהן נותנות מענה לצרכים שלהן. ראיתי איך האינסטינקט האימהי נוטה לקבל קדימות לכל צורך אחר שאינו נגזר מהאימהות והאחריות המשפחתית. הקושי מצוי ביכולת לסנכרן, לשלב ואולי לנקות את רעשי הרקע הפנימיים, שהופכים למעשה להקטנה ודחייה של צרכים אחרים. כיזמיות אנחנו צריכות להבין, שיש שלבים ומצבים, בהם אנחנו נדרשות לתת מענה ראשון לצרכים בריאים, שעולים אצלנו ממסלול ההתפתחות שלנו, ולהקשיב גם למקומם של רגשות אשמה ותחושת החמצה, שיכולים להתלוות אליהם. בדרך כלל, התפיסה שלנו היא שכאמא אני ממלאה את הצרכים הרגשיים שלי כשאני נותנת מענה לצרכים האישיים של הילדים.
אז אולי הגיע הזמן לדבר אחרת קודם עם עצמנו, ובמקום השיח הפנימי של ביטול ואנוכיות, לדבר על ריכוז עצמי מתוך הקשבה ומחויבות.
בעיני זוהי אנוכיות בריאה – רשות עמוקה להתעסק בענייני.