ימים שלישי וחמישי בכל שבוע מוקדשים אצלי לפגישות ליווי במרכז. בימים אלה אני יוצאת בבוקר מהבית לימים מלאים. לרוב בסוף היום אני מוצאת את עצמי מתקשרת לחברה שלי שגרה במרכז להגיד לי שאני באה לישון אצלה.
ואז בדיוק אז, הם מגיעים!
קבלו אותם….רגשי האשמה.
בהתחלה הם קטנים כאלו חמודים, מתגנבים משהו, כמו זהרורים, מנצנצים, באים והולכים כמו בריקוד סתמי כמעט.
מה העניין, למה אשמה עכשיו? הילדים בסדר, הם בידיים טובות. הם גדולים, טוב להם.
לי טוב.
הכול טוב.
אני מנסה לדחוק את רגשות האשמה על הסף, שלא יכנסו. הכול בסדר אני אומרת לעצמי, הם הגיעו וכמו שבאו, ילכו, אין צורך להתרגש. אבל הם לא הולכים. יש בהם משהו מושך כזה וכשאני נותנת להם פתח קטן הם זורמים פנימה וממלאים אותי מבפנים. מרגע שנכנסו הם פחות מאיימים. דווקא נעים איתם. הם זורמים להם בתוכי וממלאים חלקים, כובשים את מקומם מתיישבים כמו אורחים מכובדים על ספות רכות ונעימות. יש תחושה שהם מצאו את מקומם ואין להם כל כוונה ללכת. ואני מארחת אותם. אומנם לא הזמנתי אותם אבל אם כבר באו, אני ממש נחמדה אליהם. הם יושבים בנוחות ואני מתחילה להרגיש כמו מארחת ממש טובה, מציעה להם עוד ועוד נושאי שיחה וגם עוד פינות נוחות להתנחל בהן רק שירגישו נוח והם מרגישים ממש נוח. כך יוצא שאחרי שנכנסו והתנחלו, ואז נכנסת לרכב לנסיעה של שעה וחצי בערך, זה מרגיש טוב.
רגשות האשמה שבי מרוצים. הם את שלהם עשו עכשיו הם יכולים ללכת. "תודה רבה היה נהדר נתראה ממש בקרוב, שלום וביי". הם ואני נפרדים. אני נשארת ברכב, עייפה מאוד וגם מאוכזבת בדרך חזרה נטולת רגשות אשמה ומלאה בתחושה שאני עושה את הדבר הנכון. תחושה שממלאת אותי ההרגשה נוחה של אחריות, בגרות וכל מיני ציונים טובים כאלו שמסתיימים ב- ות.
אבל אני מרגישה גם עצב ומשהו חמוץ בפנים. אני נוסעת עייפה, כל כך רציתי להישאר. כשאגיע הם כבר יישנו ואני ויתרתי על משהו שרציתי לעשות והאמת שהוא גם נכון לי.
שבוע אחרי כן ואני באותו המצב רוצה להישאר ושוב מרגישה את רגשות האשמה.ואני לא מבינה אותם למה הם שוב עולים, שוב. אמרתי לעצמי "רגע, אל תיסעי." אני מנסה לא להחליט ישר. לקחת טיפה זמן לנסות ולראות מה עולה כשאני לא מחליטה.
זוכרות את 'המתנה היא מתנה'?
התיישבתי על ספסל קרוב והתחלתי להקשיב קצת, לנסות להקשיב לקולות בפנים. הרגשתי שיש שם קול פנימי שאומר לי סעי וכשהוא אומר סעי, עולות תמונות של הילדים והתמונה היא שלהם בבית. והם שם לבד ואני כאן בתל אביב, לא איתם, הם מחכים לי. ואז שומעת עוד קול שאומר לי שאני חושבת רק על עצמי. ועוד אחד שאומר משהו על זה שחשוב שאני אחזור הביתה ועוד אחד שמבקר אותי איזה מן אימא את? אנוכית.
כל הקולות מתערבבים למן עיסה. רגשות האשמה. אפשר לראות שם כל מיני קולות נפרדים.
חייבת להגיד שכבר נהיה לי יותר קל פחות מעיק… זה כבר לא גוש מכביד כמו בשבוע שעבר וכבר לא חונק אלא יושב בבטן.
המשכתי לשבת על הספסל והזמן עבר. לא עשיתי כלום וזה נראה קצת מוזר, אם הייתי נוסעת כבר הייתי בבאר שבע ואוטואטו בבית. נשארתי לשבת עוד.
כבר היה לי יותר קל הסתכלתי על עצמי והקשבתי.
אני לא מופעלת עכשיו אני לא נוסעת ישר כי נלחץ לי משהו. רגע, זה כבר טוב.
ואז רציתי להתחבר למציאות, לבדוק מה קורה באמת. התקשרתי הביתה והנתי שהיה יום טוב. הם עייפים הם יודעים שיכול להיות שלא אבוא היום.
אני עוד לא מחליטה.
מזמינה קפה לא רחוק ממקום החנייה ויושבת לשתות אותו.
פתאום אני מבינה את התפקיד שיש לרגשות אשמה האלו בתוכי. הן מאשרות את האמהות שלי, הן מספרות לי שאני אימא טובה. זה התפקיד שלהם.
צורך רגשי לקבל אישור לכך שאני אימא טובה. הצורך מעיד שיש לי ספק בכך.
אם אני מתחברת לרצון שלי, אני יכולה להרגיש שאני אימא טובה בלי להיות זקוקה לרגשות של ביקורת ושיפוט פנימי.
לא נסעתי חזרה באותו יום.
אחרי שנתתי לעצמי את החופש ואת האישור שלי לאימא שאני.
הבנתי. אני צריכה מרחב ואני רוצה להישאר, ואני צריכה להרגיש שאני אימא טובה.
כך התחברו לי הצרכים – אני זקוקה מאוד למרחב לתנועה, להזנה ואני כאן דואגת לעצמי ונשארת ולא חוזרת הביתה. אני מאפשרת לעצמי את המרחב הזה והכול נפתח שם.
וכן זה כואב לחשוב שהילדים שלי רוצים תמיד שאחזור ולפעמים אני לא מגיעה. אני מרגישה שאני מאכזבת אותם וכואב להרגיש שאני חושבת על עצמי לפעמים ולא עליהם.
אם הייתי חוזרת לא הייתי מרגישה את כל זה.
אני חושבת שלפעמים אנחנו מעדיפות לתת לכפתור הנלחץ לנהל אותנו. כדי לא להרגיש את המורכבות, את הכאב.
אני מבינה שכשאני כועסת שרגשי האשמה עולים, או כשאני מנסה לבטל אותם, לא להקשיב להם זה אותו הדבר כמו לתת להם לנהל אותי.
הדרך האחרת היא לתת להם מקום, להסתכל ובעיקר להקשיב לכל הקולות שעולים איתם.
אני ממשיכה בתוכניות שלי.
מתוך כנות
לא מתוך לחץ
או רגשי אשמה
כשאני מרגישה רגשות אשמה התגובה הראשונה שעולה היא שחשוב לי לא להרגיש אשמה אבל חשוב לי לא להילחץ אלא להקשיב לעצמי ולראות איזה צורך יש לי שם בפנים, את מה רגשות האשמה משרתים.
אני שואלת את עצמי איך הייתי מרגישה ללא רגשות האשמה שלי?
כשאני מצליחה לענות על השאלה הזו אני מגלה את הצורך.
זה לא פשוט להיות עם הצורך הזה גלוי וברור קל יותר להתמלא ברגשות אשמה ולחזור הביתה. לעשות "את הדבר הנכון", זה לא תמיד נכון. זה שקט ורגיעה על פני השטח וזה תסכול וכאב מתחת לפני השטח.
חשוב לראות, לשמוע, להכיר ולבחור את המעשה הכן האמיתי
Hi, this is a comment.
To get started with moderating, editing, and deleting comments, please visit the Comments screen in the dashboard.
Commenter avatars come from Gravatar.